צי | אלכס בן-ארי 

 

 

אלכס, אתה מתגעגע

אָלֵכְּס, אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ. אַתָּה יוֹשֵׁב בַּלַּיְלָה וּמִתְגַּעְגֵּעַ.

לְבַד. מוּל חַלּוֹן גָּדוֹל. בַּחוּץ חֹשֶׁךְ. בֵּינְךָ לְבֵינוֹ

מִשְׁתַּקֶּפֶת מְנוֹרַת הַבַּיִת. אַל תִּפְחַד. אַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ.

תֵּן לְזֶה לָבוֹא. אַל תָּקוּם. אַל תִּכְתֹּב. וַתֵּר לוֹ.

מְסֹר אֶת עַצְמְךָ בְּיָדוֹ. זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ עַכְשָׁו אָלֵכְּס,

הַכִּמְעַט חֲסַר הַצּוּרָה הַזֶּה. פְּתַח לוֹ. דּוֹבֵב אוֹתוֹ.

הָתֵר לוֹ מָה שֶׁבִּרְצוֹנוֹ. קוּם. לֵךְ בַּבַּיִת

כְּאִלּוּ הוּא לֹא פֹּה. תֵּן לוֹ לְרַמּוֹת אוֹתְךָ.

לְהִדָּמוֹת לְדֶרֶךְ.

 

צי הוא ספר של פרידה, של געגוע ושל הפלגה הלאה. פרידה מאהבות, מחברים קרובים, ממשוררים יקרים, מבני משפחה וביסוד  כל אלה גם פרידה מאני ארוך שנים, מאופן מסוים של עמידה בעולם. מה שנותר על עמדו לאורך שרשרת התמורות והאובדנים הללו הוא השירה. עשור וחצי אחרי ספרו הראשון, "ימים סמויים", חוזר אלכס בן-ארי ב-"צי" אל השירה הלירית. השירים, שרבים מהם פונים ישירות אל נמענת או נמען, חותרים אל קצה הניתן להיאמר על מנת להפליג ממנו, קלים, אל החדש והלא נודע.

אלכס בן-ארי הוא משורר ועורך שירה. חתן פרס דיצני לשירה לשנת 2014. בשנים האחרונות עוסק גם בהיבטים החומריים של טקסט ובאזורי המגע בין כתיבה לאמנות חזותית.  צי הוא ספר שיריו השישי. בין ספריו הקודמים שני ספרי הייקו ('קורת השער', סדרת 'כבר' לשירה, הוצאת מוסד ביאליק, 2015 ו-'גשם שיורד לאט יותר', הוצאת ספרי ירח חסר, 2021), ספר שירי המחיקה 'מים מים' (הוצאת דפוס בית, 2020) והיצירה החישובית-תיעודית 'התקווה 69' (הוצאת 'מקום לשירה', 2018).

 

ראיתי אותך

רָאִיתִי אוֹתָךְ בָּרַכֶּבֶת לְבַּרְצֶלוֹנָה

וּבִפְעָמִים אֲחֵרוֹת, שֶׁכְּבָר אֵינֶנִּי זוֹכֵר.

הַחִיּוּךְ הָעֲנָק עוֹלֶה כְּמוֹ מָסָךְ

שֶׁל מוֹעֲדוֹן לַיְלָה גָּדוֹל.

הַגּוּף הַקְּפִיצִי מַסְתִּיר בִּקְפִידָה

אֶת מַאֲמַצָּיו לִהְיוֹת.

רָאִיתִי אוֹתָךְ שׁוּב, בְּלִי לִזְכֹּר

שֶׁכְּבָר אֵינֵךְ בֵּין הַחַיִּים.

חֲלַל הַקָּרוֹן הִסְמִיךְ מֵאֶפְשָׁרֻיּוֹת.

גַּם הַפַּעַם בָּחַרְתִּי נָכוֹן.

לֹא קַמְתִּי. לֹא נִגַּשְׁתִּי. לֹא נִבְהַלְתִּי

לִכְרֹךְ אוֹתָךְ בִּדְבָרִים.

תַּחֲנָה אַחַר תַּחֲנָה נוֹתַרְתִּי יוֹשֵׁב

מֵצִיץ בָּךְ

מַצִּיל שׁוּב וָשׁוּב אֶת נַפְשֵׁךְ.

 

*

הִיא הִבִּיטָה בִּי מֵחַיֶּיהָ כִּנְצוּרָה 
בְּעוֹבְרָהּ מְחֻבֶּקֶת בָּרְחוֹב עִם בְּחִירָהּ.
גּוּפָה מִקְדָּשׁ, עֵינֶיהָ כְּפִירָה 
הִיא בִּי, אֲנִי בָּהּ, כְּדָג וְאִדְרָה.

 

*

נְשִׁימוֹתֶיהָ עַל עוֹרִי

פּוֹעֲרוֹת מַכְתְּשִׁים

שֶׁמִּיָּד יִמָּלְאוּ בָּהּ.

אֶצְבְּעוֹתַי עַל עוֹרָהּ

מְנִיסוֹת כָּל מָה

שֶׁאֵינֶנּוּ הַכָּעֵת.

לַהַק אֲנָחוֹת

מִתְאַבֵּךְ מֵעָלֵינוּ.

לַיְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה.

 

פרידה

שָׁם, בְּעֶצֶם, נִפְרַדְנוּ, אֲנִי וְאַתָּה. בַּחֻרְשָׁה. יֶלֶד אִתִּי,

יֶלֶד אִתְּךָ. אוֹפַנַּיִם שְׁמוּטִים בַּצַּד, דִּבַּרְנוּ

עַל הַסֵּפֶר הַהוּא שֶׁל הָרִיצָה, סִפַּרְתָּ

שֶׁיֵּשׁ גַּם הַרְצָאָה, שֶׁכֻּלָּנוּ נֵצֶר

לְתַרְבּוּת עַתִּיקָה. חָזַרְנוּ דֶּרֶךְ כְּבִישׁ שֶׁנִּסְלַל

בִּשְׁכוּנָה חֲדָשָׁה. בְּקָצֵהוּ טָעִיתִי לִפְנוֹת

לְכִוּוּן בֵּיתְךָ. תִּקַּנְתָּ אוֹתִי בָּאַהֲדָה

כְּדַרְכְּךָ. סִכַּמְנוּ שֶׁנִּתְרָאֶה יוֹתֵר. אַחַד הַיְּלָדִים

כְּבָר נִרְדַּם.

עיתונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *