כמעט כרגיל | עדנה גורני

עדנה גורני

שבת

עֲנָקִית כִּיקוּם, עֲמֻקָּה כְּיָם,
הַסַּפָּה שֶׁל סַבְתָּא (שֶׁרִפַּדְתִּי מֵחָדָשׁ)
עָלֶיהָ אִי בּוֹדֵד, נְקֻדָּה זְעִירָה,
אִמִּי הָאוֹבֶדֶת בּוֹהָה
בַּחֲלַל הַחֶדֶר, בִּטְנָהּ בּוֹלֶטֶת, רַגְלֶיהָ
אֵינָן נוֹגְעוֹת בָּרִצְפָּה, לוֹפֶתֶת אֶת אַרְנָקָהּ
כְּגַלְגַּל הַצָּלָה, מְחַכָּה
שֶׁאֶתְעוֹרֵר סוֹפְסוֹף וְאָקוּם
וְנֹאכַל יַחַד אֲרוּחַת בֹּקֶר.

כותרת הספר כמעט כרגיל, ספק מתריעה ספק מהתלת – הכל כרגיל אבל רק כמעט. מהלך הזמן סדיר לכאורה: עונות מתחלפות, ציפורים נודדות, רוח נושבת, גשמים יורדים. את אשליית השגרה מטרידות הפרעות מסוגים שונים – מפגש עם קמטן, שממית שנלכדה בין שלבי התריס, מגפת הקורונה, מחלתה של האם. בספר ארוגות זו בזו סוגות שונות: הייקו, הייבון, שירים, פרגמנטים ושירים בפרוזה. המרקם קושר בין טקסטים רחוקים לכאורה בקשרי עומק, במשך של רגעים פשוטים ויומיומיים עם איכות דחוסה של רגע קצר, משנה תודעה ומאתגר הבחנות בין פרוזה לבין שירה.

עדנה גורני היא בעלת תואר דוקטור באקולוגיה. חקרה התנהגות ציפורים והרצתה בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה. כלת הפרס הספרותי ע"ש ליס מילר, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה, 2002, פרס קרן י. ל. גולדברג לתרבות וספרות לפרוזה ביכורים, 2020, ופרס שירת המדע לזכר עפר לידר, מכון ויצמן למדע, 2021. כמעט כרגיל הוא ספרה החמישי. עורכת מדור שירה בכתב העת ‘אקולוגיה וסביבה’.

איור מתוך הספר: זאב לבינגר

*

1.
אֵין אָח וָרֵעַ לִיכָלְתָּם שֶׁל הַמְבֻגָּרִים לְהָנִיף אֶת הַסָּדִין כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִגְרֹם
לוֹ לְרַחֵף, לִקְפֹּא בָּאֲוִיר – לְרֶגַע הַכֹּל אֶפְשָׁרִי – וְאָז לִצְנֹחַ מַעֲדַנּוֹת וּלְכַסּוֹת
אֶת הַמִּטָּה בְּדִיּוּק, עַד שֶׁאֵין צֹרֶךְ אֶלָּא בְּתִקּוּן קְטַנְטַן, צְבִיטוֹת חִבָּה פֹּה וְשָׁם,
וְהַמִּטָּה מְכֻסָּה וְהַסָּדִין חָלָק לְמִשְׁעִי, כָּל כָּךְ יָפֶה, מַמָּשׁ אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ אוֹ
לִישֹׁן.

2.
הָרֶשֶׁת מְכַסָּה הֵיטֵב אֶת בְּרֵכַת הַדָּגִים. לְעִתִּים מוֹצְאוֹת אֲנָפוֹת אֶת דַּרְכָּן פְּנִימָה.
כְּמוֹ חֲלוֹמוֹת לְבָנִים הֵן מְרַחֲפוֹת תַּחַת הָרֶשֶׁת, עַד שֶׁכָּנָף מִסְתַּבֶּכֶת אוֹ
רֶגֶל, וְהֵן נוֹתָרוֹת תְּלוּיוֹת וּמֵתוֹת בְּיִסּוּרִים.

3.
הַיַּבָּשׁוֹת הָיוּ אַחַת, פַּנְגֵּאָה, עַד שֶׁנָּדְדוּ וְהִתְרַחֲקוּ זוֹ מִזּוֹ

מקדים

שֶׁמֶשׁ מֵאֲחוֹרֵי גִּבְעָה
צֵל עוֹרֵב מַקְדִּים
אֶת הָעוֹרֵב

דְּיוּנָה וְעוֹד דְּיוּנָה, רַכּוֹת וְחַמּוֹת. רְדוּמוֹת לְמֶחֱצָה אֲנַחְנוּ עוֹלוֹת
 וְיוֹרְדוֹת. בִּתִּי פּוֹסַעַת מֵאֲחוֹרַי, יְחֵפָה. עַל הַחוֹל מֻשְׁלָכִים שִׁבְרֵי
 מַרְאָה וּפִסּוֹת מִסְגֶּרֶת מְגֻלֶּפֶת, כְּבֵדָה. רַק שֶׁלֹּא תִּפָּצַע. אֵיךְ הִגִּיעָה
 לְכָאן לְלֵב הַדְּיוּנוֹת? חָתָן וְכַלָּה מְשׁוֹטְטִים בֵּין חֲבַצְּלוֹת חוֹף
אַחֲרוֹנוֹת, מִשְׁתַּקְּפִים בַּמְּכִתּוֹת הַפְּזוּרוֹת, הַצַּלָּם דּוֹלֵק בְּעִקְבוֹתֵיהֶם.
מַרְאָה נִשְׁבֶּרֶת מְבִיאָה מַזָּל רַע לְשֶׁבַע שָׁנִים. אֶת הַשְּׁבָרִים מֻמְלָץ
לִקְבֹּר עָמֹק בַּאֲדָמָה יַחַד עִם הַמַּזָּל. אֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בָּאֱמוּנוֹת
הַטְּפֵלוֹת הַלָּלוּ – יֵשׁ לִי אֲחֵרוֹת.

קַוִּים עֲדִינִים יוֹצְאִים וְהוֹלְכִים, מְשַׂרְטְטִים בַּחוֹל צְמָתִים
וְהִתְלַבְּטֻיּוֹת, מַסָּעוֹת שֶׁל יְצוּרִים קְטַנִּים, פָּרָשׁוֹת דְּרָכִים. הַאִם
הַצְּדָפִים הַקְּטַנִּים שֶׁדּוֹמִים לַגְּדוֹלִים הֵם מִמִּין אַחֵר? הַאִם מֵתוּ
בִּצְעִירוּתָם? בִּתִּי מַפְקִירָה עַצְמָהּ לְלִטּוּף שִׁמְשִׁי. עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת.
אֲנִי מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ שִׁבְרֵי זְכוּכִית, מַכַּת חֹם, לֹא לַחֲשֹׁב עַל הַחוֹתֵךְ
וְהַשּׂוֹרֵף, מִתְרַחֶקֶת לְאֹרֶךְ קַו הַמַּיִם. עַל הַחוֹף מוּטָל דָּג עַל צִדּוֹ,
עֵינוֹ אֲדֻמָּה, לְטוּשָׁה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.