כֻּ לָּ נ וּ
הִיא הַתְּשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָתֵךְ
סִירְקָה טוּרְקָה:
"מִי מֵאִתָּנוּ הוּא יֶלֶד
שֶׁהֻשְׁלַךְ לַיַּעַר?"
יֵשׁ יָד לְיַד יָדִי וְאֵין בְּמִי לָגַעַת
גַּם הַכִּיסִים בַּלֶּהָבוֹת.
אֵיךְ לָצֵאת מִן הָעוֹלָם מִבְּלִי
לְהַפְנוֹת לוֹ גַּב?
אֵלֶּה כָּרֶגַע חַיַּי
בספר שיריו "האם צפויה התבהרות", אלירז (1936-2016) פוגש את חבריו המתים. הוא בוחן דרכם תקופות שונות בחייו ומברר מהם "החיים האמתיים", מקום שם "מתחוללים הקרבות הגדולים". וכל זה מתרחש בתוך ממשוּת החיים היומיומית בין זיכרון לשכחה.
"אֶלֶּה כָּרֶגַע חַיַּי" כותב אלירז באחד השירים ו"הרגע הזה" מכיל אהבה, פחד, מות, אבדן התודעה והזיכרון.
שירים מתוכם עולה השאלה החוזרת ונבדקת "האם צפויה התבהרות" ואת כל זה עושה אלירז
בסגנונו המיוחד המוכר לקוראיו הרבים.
באחרית דבר ל"דְּבָרִים דְּחוּפִים" (מבחר גדול משיריו, הכוללים 30 שנות יצירה, 2010-1980), אומר דרור בורשטיין "קריאה בשירת אלירז אינה מבטלת את היום יום. היא מציעה לפתוח סדקים של פלא בתוך המובן מאליו. היא מציעה לארגן מחדש את האטוּם והבהיר, הנָם והעֵר, שמהם מורכב כל קיום אנושי" (מתוך "איך אלירז יכול לשנות את חייך")
ישראל אלירז על שירה
"… ואני חושב ששירה, לא חשוב במה היא עוסקת, אפילו היא עוסקת במוות או בדברים אחרים – מה שאני עוסק מעט, אבל זה הולך ומאפיל – אני חושב שלעסוק בשירה זה תענוג יוצא מן הכלל. מי שלא עבר את זה, קשה להסביר לו איך יושבים מול דף ריק ובסוף היום יש לך דף מלא, ואתה מרגיש שאתה בדקת מערכת רוחנית פנימית שלך פעם ועוד פעם, כמו מבעד לאיזה מקרוסקופ. זה גורם עונג שאני חושב שלמדענים יש במעבדה. למגלי הרים ופסגות יש את זה… אני חושב שכתיבה היא סוג של ריקוד, סוג של שמחה. גם אם המשורר עצוב וגם אם הוא gloomy, או כזה מלנכולי וכדומה, עצם זה שהוא יכול ורוצה להתעסק בשפה, ורוצה להפוך אותה ורוצה לשבור אותה ורוצה להמציא אותה ורוצה לעשות אתה דברים שלא עשו אתה מספיק עד עכשיו, זה עונג בל ישוער. ואי אפשר לכתוב בלי העונג הזה. לשהות. להיות."
(מתוך שיחה עם אסף שור, 2010)
ישראל אלירז קורא את "לשבת לבד ליד שולחן בלילה".
ישראל אלירז קורא את "אני יודע שאתה מת"
ישראל אלירז קורא את "כולנו"
כתב יד
