"אוֹ שֶׁאֹמַר זֹאת מַהֵר אוֹ שֶׁאֶשְׁתֹּק.
יֵשׁ שְׁתֵּי דְּרָכִים לִכְתֹּב.
עִם סַכִּין שְׁלוּפָה בָּאוֹר, בְּאֶגְרוֹף יָמִין. בִּשְׂמֹאל, הַלֵּב שֶׁעָקַרְתִּי מֵהֶחָזֶה.
וּצְעָקָה – בּוֹאוּ הֵנָּה נִרְאֶה אֶתְכֶם עַכְשָׁו, פַּחְדָנִים.
אוֹ בְּסַכִּין אֲחוּזָה בֵּין הַשִּׁנַּיִם. וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם מְגַשְּׁשׁוֹת לְזִיז בַּבּוֹר.
וּנְהָמָה – בּוֹאוּ הֵנָּה. נִרְאֶה אֶתְכֶם אַמִּיצִים לַעֲלוֹת מֵהַחֲלוֹמוֹת לַתְּבוּסָה."
(מתוך מחזור השירים "זמר").
על הכתיבה
ספר חדש משמעו שתמונת העולם ואופק הדמיון התערערו עד כדי כך שהתחייבה תנועת נגד בכתיבה. החזיון שליווה במשך שנים את כתיבת העולם של הספר הוא המשחק "סולמות וחבלים". לא שמים לא ארץ: תווך. עליה וירידה בחלל שאין לו מיפוי הקפי – אין עלילה להישען עליה או מנוחה מטפיזית. יש שירים שניתן לראות בהם קינה על אובדן אפשרות המנוחה הזו ואחרים שמקבלים את האובדן הזה כאיתות למרי ולמאבק בנוסטלגי. יתכן שזו הסיבה שבהרבה מאד שירים היה לי צורך בתנועה של השורה הארוכה, בנסיון להשליך רשת רחבה שתכיל את מה שלפנים לא הכנסתי לשירה מחשש לעודפות ולפרימה.
דווקא התווך הזה, על תחושת המצוקה החללית שבו, איפשר לי לעתים אנלוגיה רחבה יותר, דימיון עמוק יותר, ליאושו ופגיעותו של הזולת, אותה ישות חתומה כמעט לגמרי לחמלה ופרוצה לראיה.
שרון אס