לקיר אחד קראתי בית
לְקִיר אֶחָד קָרָאתִי בַּיִת.
בִּשְעַת צָהֳרַיִם מִתְכַּנֵּס בּוֹ צִלּוֹ.
לוּ הָיִיתִי צֵל
בַּלַיְלָה זוֹחֵל הַמִּדְבָּר
וְחַיּוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת עֲטוּפוֹת הַחֲשֵׁכָה
לִרְבֹּץ לְמַרְגְלוֹתָיו.
הַשָּמַיִם הַדְּלוּחִים מִתְבָּהֲרִים.
אֲנִי שׁוֹמַעַת צִפּוֹר רִאשׁוֹנָה.
"לקיר אחד קראתי בית" חוקר בעיקרו את הקשר הסבוך שבין אם לבת. ליטבסקי מתבוננת משני צידי המתרס, כבת לאמה וכאם לבנותיה, וכן במערכת הפנימית שבין העצמי הבוגר והחומל לבין הילדה הקטנה המחפשת הכלה וחיק. זכרונות העבר וייצוגי הנפש ההווים כרוכים זה בזה ומשמשים מושא מורכב להתבוננות: הכמיהה וההתמסרות מול הצורך בהיפרדות ובהכרה, השמחה והעונג מול הכאב והחרדה, ההיזקקות מול קוצר היד וההחמצה, עוצמת הקשר מול נוכחותו של המוות.
כל אלה מובאים מתוך פרספקטיבה של קבלה והשלמה, כפי שמשתמע משיר המוטו של הספר:
חָרְבוֹת עֲבָרִי
מַעֲלוֹת עֵשֶׂב.
בַּחֲרַךְ יְרִיָּה
עוֹמֶדֶת צִפּוֹר.
מערכת ענפה ומורכבת זו משוקעת בסביבה שירית רחבה יותר של חוויות היומיום: בתי הקפה של תל אביב, שדרות רוטשילד וטייליה, מעשה היצירה ותהייה על טיבו של המצב האנושי, הגוף, התודעה, השפה והזמן.
בשימוש בלשון חותרת המשוררת אל ביטוי תמציתי ושקוף, ללא ספיחי הסבר ופאתוס, כשהתחושה הריתמית-מוסיקלית היא המתווה את תבניות התחביר וציורי הלשון.
"לקיר אחד קראתי בית" הוא ספר שירה נדיר וצלול: מרגש, מדויק, רחב יריעה, רב לשוני, רב רבדים, אמיץ, כואב.
צביה ליטבסקי

על מנת לכתוב מלים אלה חזרתי ועיינתי בספרי "לקיר אחד קראתי בית" שיצא בסידרת "כבר" לפני 10 שנים, וחשתי שוב עד כמה הוא עצוב. הוא נוגע בצדדים האפלים של האימהות שחוויתי הן כבת לאמי והן כאם לבנותי.
אינני חיה עוד חוויה עצובה זו, למרות שהיא עדיין בתוכי, מהווה נדבך חשוב בחיי ובכתיבתי. ואני מהרהרת בתרומתה של כתיבת הספר הזה, וספר קודם שאף בו הצד הביוגרפי דומיננטי, לשחרורה (היחסי) של הנפש מיגון בראשית של אירועי ילדות ומשפחה.
נראה שהדיון השירי הביוגרפי היה אמנם בלתי נמנע, כפי שרק ירידה אל החושך מאפשרת הבחנה באור. הוא אפשר לי, כך נראה, לזכך אט אט את שירתי מן הפרטי אל עבר המטפיסי; זאת, תוך היאחזות בפרטי הייחודי כביטוי של חד פעמיות, אך בה בעת, כשיקוף של העל-זמני. במושגיו של שפינוזה: להיות, הן בחיי היומיום והן בכתיבה, אופן קיום של אלוהים. ביאליק היטיב לתאר את המפגש הזה בין הזמני לנצחי בחלום השיירה ב"ספיח": תוך כדי התנהלותו המייגעת בשיירת אנשים נרגזים ועייפים, הוא מבחין דרך הפרצות שבגדר המתמשכת לצדו, באותו "אני" טמיר, הוא עצמו. המלווה אותו תמיד, כפי שהירח מלווה אותנו מבעד חלון הרכבת. העצמי הזה שותק. פניו מוסבים. אך גילויו מעניק מושא לתשוקה, משמעות לסבל בצידה השני של המשוכה. השירה, מבחינתי, היא אותו רצף של הבלחות-מגע בין האני הפרטי הכבול בחבלי הביוגרפיה שלו, למקום השותק, הנשגב, שאינו בר-חלוף. ובמילותיו של ט.ס. אליוט: "השירה היא סך כל הכשלונות המפוארים לחדור אל תחום השתיקה".
המשוררת קוראת
צביה ליטבסקי קוראת את "תני לי פנים"
צביה ליטבסקי קוראת את "אין בחיבוקך הגנה"
צביה ליטבסקי קוראת את "שלום כיתה א'"
צביה ליטבסקי קוראת את "הביתה"