במדבר תמוז | בנצי גולדשטיין
שמיטה
בִּשְׁנַת תָּו שִׁין סָמֶךְ בֵּית, אִיצִי שָׂמֵחַ בֵּין עַצְמוֹ
כַּמָּה טוֹב שֶׁהָאֲדָמָה לֹא
שׁוֹמֶטֶת אֶת עַצְמָהּ, מִלְּבַד
אוּלַי
בִּשְׁנוֹת שֶׁל אֲדָמָה, מֵאוֹת אֲלָפִים שָׁנִים
וְכָל הַיֶּרֶק הַיָּרֹק יָּרֹק בַּתֵּל הַיָּרֹק הַזֶּה
צוֹמֵחַ מִחוּץ לָרֹאשׁ שֶׁלִּי כָּל חֹרֶף, כָּל שָׁנָה
כְּשֶׁמַּבָּטִי פֹּה צָלוּל יוֹשֵׁב מוּלוֹ
שירי במדבר תמוז נובעים מתוך מסע חיים שיש בו כאב, שמחה, היסוס, פחד, וגעגוע אל מקום שאינו נהיר תמיד. בספר נכתבת תנועה בלתי פוסקת של בירור ופליאה, ניסיונות אחיזה, שמיטה, וכמיהה למנוחה. זו תנועה שעוברת במגוון תחנות: חינוך חרדי, ישיבה 'כולל' ועוד. שפת הספר נעה בין שפה מקראית, ארמית תלמודית, אידיש, סלנג ישיבתי ועברית יפה ומדוברת גם יחד.
במרכזו של הספר עומד מחזור בן תשעה שירים, "קינה, באין מינוח אחר", זעם, אכזבה וכאב שנכתבו בעקבות אסון מירון.
חלקו השלישי של במדבר תמוז, "אל מקום נמוך בעולם" הוא מחזור שנכתב תוך כדי נסיעה, ספק טיול ספק הימלטות בת שבועיים, אל ים המלח ובחזרה. מראות המדבר ואגן ים המלח, נופי תנ"ך ונפש, חוץ ופנים, נמזגים לנהר אחד בו מציאות החיים המוכרת מתרופפת יחד עם העברית ובשורת הנפש והקודש אף היא הופכת ל"אבק צוקי ההעתקים שאהבנו לקרוא לו רוח".
הספר מסתיים ב'עוד לפנות בוקר', פיוט מודרני המאחה את כל תנועות הספר.
בנצי גולדשטיין, יליד 1988, אב לארבעה, בוגר ישיבה חרדית-ליטאית, גר במושב אדרת בעמק האלה.
מנחה סדנאות ומפגשי כתיבה, ומנחה קהילת יוצרים בוגרי ישיבות חרדיות 'מקום של אש'. ייסד וערך את כתב העת 'מיגו – קונטרס שירה ויצירה. מייסד ועורך אתר סטנסיל לשירה. כיום עוסק בתחומי תרבות ולומד מדעי הרוח באוניברסיטה. במדבר תמוז הוא ספרו הראשון.
עיתונות ופרסים
בכל סרלואי מקור ראשון, בין מירון לים המלח, ביקורת שירה
מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע (מהדקה התשיעית) "במדבר תמוז" עוסק במתח שבין הלימוד בישיבה לכתיבת השירה, ועל המחיר שמשלמים על עצמאות ועל המסעות לחיפוש עצמי;
נימוקי השופטים לזכיה בפרס ארז ביטון לשירה עברית
בפרס ארז ביטון לשירה עברית למשוררים מתחילים מצאנו ראוי לזכייה את המשורר בנצי גולדשטיין, על ספרו "במדבר תמוז" (הוצאת כבר, מוסד ביאליק). בתוך הגל החדש של משוררים המביאים את בשורתם הפואטית מן העולם החרדי, בולט גולדשטיין. כתיבתו המשובחת אישית עד העצם ובד בבד היא מקרה המייצג קול וקהל רחב. היא מתהווה על אדני סיפורו של תלמיד הישיבה הנתון בין ספסלי בית המדרש לתרבות חיצונית, ובין משפחה וקהילה לשירת טבע סקרנית וגלויית עיניים. שיריו התפרסמו בעיתונות ובאסופות שונות, כמו הגיליון החרדי של כתב העת 'יהי' עם קינה גדולה על אסון מירון, וכן הינו עורך מייסד לצד שותפים של כתב העת החרדי לשירה "מיגו". אין בכתיבתו זניחה של "המאור שבה", בעולם התוכן התורני והיהודי, גם לא הקנטה, אלא שאלה נוקבת, מתוך מגמה של התרחבות, איתגוּר, והוא מהווה חלוץ צעיר העושה דבר נאמן בהעברת המתנה האסתטית שמקורה בעולם החרדי אל היצירה העברית הכללית. תמורות והתחדשויות רבות קורות בשדה השיר העברי, וכמו שירת ארז ביטון בשעתו, מצאנו כאן יצירה חדשנית מקורית הראויה לפרס ספרותי זה.
נימוקי השופטים לזכיה בפרס אורי צבי גרינברג לשנת תשפ"ד
בנצי גולדשטיין טוען בראש אחד משיריו ('הולכין אחר הרוב'): "ישיבה ליטאית היא היפוך גמור של שירה". לשמחתנו, שירתו הַזהירה והָאמינה מבטאת אפשרות שונה לגמרי. נפש של משורר תחייה כל חוויה אנושית בדיבור פיוטי ורגשי. לא רק התנ"ך; גם התורה שבעל-פה, גם הלימוד עצמו הם דוברי השירה הגדולה של מורשתינו. הדהודה האישי של שירה זאת מצוי בספר שלפנינו: הלימוד והאבהות, הרב ותלמידיו, הברכה והמטבח, מוצאים כאן ביטוי מרשים "שאינו אנוס על פי הדיבור". מצאנו אפוא את בנצי גולדשטיין ראוי לקבלת פרס אצ"ג על ספרו הראשון, 'במדבר תמוז'.