ראיתי בנות יםאַחֲרֵי הֲלִיכָה אֲרֻכָּה בְּעִגּוּל
מַה נּוֹתַר? לִלְמֹד לְחַבֵּק אֶת עַצְמֵךְ
כָּל מַה שֶּׁפָּגַע, יְלָדִים גְּבָרִים אוֹ רוּחַ
הַכֹּל הָפַךְ קֶצֶף. עַל קַו הַחוֹף
מִשְׁבָּרִים בָּלְעוּ אֶת גָּבְהָם
הַגַּל הֵקִיא אֶת בְּנוֹת הַיָּם הַקְּשִׁישׁוֹת
כְּבֵדוֹת מִקּוֹנְכִיּוֹת וְעֶצֶם, מְלוּחוֹת מִדַּי לְאַהֲבָה
אוֹ מָרוֹת,
שֶׁלֹּא כְּכַלְבֵי הַיָּם, לֹא מִכְּבוֹדָן
לִצְעֹק מִמַּעֲמַקִּים. שְׁתוּקוֹת יוֹתֵר מִסַּלְעֵי הַטִּיט,
שֶׁטִּפְּסוּ פְּעָמִים רַבּוֹת עַל כָּתְלֵי הַמְּצוּלָה.
כְּצַבּוֹת הֲפוּכוֹת הֵן מִתְיַבְּשׁוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ,
וְנִגָּר מֵהֶן כָּחֹל לְמַלֵּא אֶת הַיָּם,
עַכְשָׁו אַתָּה יוֹדֵעַ.
"עשב הזמן" של נורית זרחי הוא ספר שירה נדיר: צלול, מרגש, כואב, מכאיב, אירוני, רחב יריעות, רב רבדים.
"שירה היא דיבור", כתב יאיר הורביץ, "ממקום בו לעולם, לעולם לא יהיה חיבור". ספרה החדש של זרחי כורך דיבור בדיבור עם דיבור על דיבור: שיחה עם גבר, עם אלוהים, עם מכונת האהבה, עם פרקי ביוגרפיה, עם האב המת, עם מאדאם אחותי, עם רחל המקראית, עם הקוראים. רוצה לומר: "עשב הזמן" הוא פוליפוניה של דיאלוגים פנימיים מסוכסכים וצלולים גם יחד. זרחי כותבת את שלל הדיבור הזה בה בעת, כבחלום, משתקפים שלל פניה ומתבוננים בעצמם. בעולם.
עד כה יצאו לאור למעלה ממאה וחמישים ספרים מפרי עטה של המשוררת: שירה, פרוזה, ספרי ילדים, נוער, מסות, רשימות ותרגומים (נורית זרחי הוציאה לאור יותר ספרים מכל כותב עברי אחר). בין ספריה: נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (סיפורים, כתר 2007), "הבל ייתן לך נשיקה" (כבר 2013) הספר הפנטסטי של נורית זרחי (מבחר, ידיעות, 2008), הנפש היא אפריקה (שירה, קיבוץ מאוחד 2006). "עצמות ועננים", אנתולוגיה של שירי נורית זרחי, בעריכת דן מירון, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
"כי שפת הרוח היא עיקר עולמה של השירה הזאת. אינני מתכוון לכך שכל שירה היא במובן מסוים שפה של הרוח, אלא לכך שזרחי בונה בשירתה מרחב שלם ומשוכלל של דיבור על חיים פנימיים. זהו מרחב שיש בו "אני" ויש בו "נפש" ויש בו "זיכרון" ו"דמיון" ועוד ערב רב של מחוזות ומצבים הפועלים כסימפוזיון הומה…
ספר של זרחי הוא אוצר בלום. אתה הופך בו והופך בו, ולעולם אינך יכול לנתק את התובנות המבריקות האלה מן המלים, כלומר – מן הצבעים, מן החושניות העזה של מראות המלים, מן הטיסות המינכהאוזניות האלה ומן ההומור הניתז בחיכוכים החורקים במכונת התיאטרון הזאת של שירת זרחי. חוכמה מכונפת השירה הזאת."
("מלכת מידאס של הדיבור", אריאל הירשפלד)