הַקּוֹרֵא קוֹרֵא, הַמִּלִּים תִּפְזֹרֶת
הַמַּקּוֹר נִנְעָץ אַחַת אַחַת, לִפְרָקִים בּוֹלֵעַ בִּשְׁלֵמוּת,
לִפְרָקִים מְנַקֵּר וּמְפַצֵּחַ וּמַנְשִׁיר וּמְלַקֵּט פֵּרוּרִים
כְּמוֹ הָיוּ חֲדָשִׁים, לֹא שְׁבָרִים וְשִׁבְרֵי שְׁבָרִים,
וּבִטְנוֹ מִתְמַלֵּאת וְנִדְמֶה שֶׁהַשִּׁיר מִתְעַכֵּל,
אֶלָּא שֶׁאָז נִפְעֶרֶת הֶחָצֵר בְּאַחַת
וְהַתְּהוֹם מְסֻדֶּרֶת מְאֹד.
כָּל עוֹד
הַקּוֹרֵא לֹא יִפֹּל.
(מתוך הפרק "כיפה אדומה")
בוהָה בשער הריק, התמלאה כּיפּה אשְמה סתומה ושמטה את הסלסילה. אולי סבתא כועסת כי אכלה הכל. ומה יאכלו עכשיו. והרעב בבת אחת סִחרר את ראשה. ועמדה ככה, במרחק רב מדי מהשער, שנראָה קטן מרגע לרגע, וניסתה לקרוא סַאְ-בְתְ-תְאַ, אבל שום קול לא יצא. והיה לה פיפי. ובתוך רגע הוא כבר נקווה בתחתוניה וכיסה את פְּנים ירכיה ונספג בגרביה וירד עוד ועוד, כמה פיפי, מה סבתא תגיד, וכבר הבכי, סא-בת-תא, ושום קול לא יוצא.
(מתוך הפרק "רק תני לו אויב")
"כיפה אדומה | רק תני לו אויב", ספרה של רחל פרץ, הוא ספר כפול. חלקו הראשון מכיל 26 שירים שאפשר לקרוא בהם כשלעצמם ואפשר לקרוא בהם כדיוקן אלטרנטיבי של אחת הדמויות השותקות והמושתקות ביותר בעולם המעשייה. חלקו השני הוא שרידים מניסיון פרוזאי לפענח את סוד מסע החניכה של המפגרת שאינה מתחנכת אל סבתה, הזקנה שאינה מתפגרת. בין לבין מזדקרת דמותו של הזאב, המתגרה בציווי שכיפה הקלאסית צייתה לו עד לרגע האחרון: לעולם לא לקרוא לדברים בשמם.
רחל פרץ היא ילידת יפו, 1966. עורכת במקצועה. מתגוררת בתל-אביב. ספרה הקודם, "מעשה לוט", יצא ב-2012 בהוצאה עצמית.
וכך כתב על הספר ד"ר עודד וולקשטיין:
"שירתה של רחל פרץ היא אחד הקורפוסים המסעירים המתרחשים בלשון העברית בימים הללו. בתקופה שבה חטיבות גדולות של השירה מסגלות לעצמן שקיפות מדמה ועובדות מציאות חוץ-ספרותית מקובעת (סובייקטיבית, חברתית או פוליטית), שיריה של רחל פרץ הם עולמות שהסיפור נטש אותם לרגע, ואין להם ברירה אלא להיעשות לאירועים לשוניים בפועל ממש. שיריה של פרץ מתחוללים במקום שבו נמתחת תהום בין מלה למלה, בין גוף לגוף, בין הגוף לבין עצמו. […] במובן ידוע, כל שיריה של פרץ מתרחשים בעיצומה של נפילה. הלשון הנפרשת במנעדים מסחררים – החל מן המקרא ועד לעגה בת ימינו – ומשעטנזת חיתוכי דיבור והנגנות מוזיקליות מטקסת את הנפילה הזו, ובה בעת מאיצה אותה לעבר הבלתי נמנע […] שיריה של רחל פרץ הם שירים של לית ברירה. אין להם לאן לשוב, אין להם מה לתאר: הם מבצעים כאמני טרפז המתגרים בכוח המשיכה של הארץ עם שהם מעלים לו מנחות מעונות ומלאות אושר. זהו ספר ביכורים במובן הישיר והמלא של המלה: הוא מגיש לנו מביכוריו של שדה שהדרך אליו הולכת ומיטשטשת תחת רגלינו המאיצות".
מחשבות על כתיבה | רחל פרץ
נהוג להירתע מכל דיבור מיסטי על כתיבה. כלומר, מכל דיבור על מצבי תודעה יוצאים מגדר הרגיל, שעלולים להישמע בקלות סוגים נואלים של יומרה, התחזות, ובעיקר התחמקות מאיזה מימד "פשוט", נגיש, של מעשה הכתיבה. לא פעם גם מושמעות קביעות שהכתיבה היא מלאכה; עבודה עמלנית המצייתת לחוקים והגיונות. מה לכל זה ולהשראה, למצבי תודעה מסתוריים. הלב נוטה להסכים לכל זה. בשורש שלה, הכתיבה היא מעשה קרוב. כשהיא מואילה לבוא, היא קרובה והכרחית כמו עור. כמו ראייה. ועדיין – היא אינה דומה לשום מעשה אחר. אני מרגישה אותה כמעשה אצבעות. מוח אצבעות. לב אצבעות. רחל אצבעות. מישהו מגורש מהחדר כשאני כותבת, רבים ורבות מגורשים, או מתהפכים לתשלילי עצמם, ונהיה זמנן של האצבעות. לכן אם להגיד מה היא כתיבה, ובכך לתת שם בכוח למה שחומק מכל שם, נגיד שהיא פעולה. פעולה בזמן שעם סיומה חומקת מן הזמן הליניארי ומספרת את עצמה – את עצמה וכבר לא אותי – לכל עבר, בהתפזרות ובהתמקדות, בקול אחד ובמקהלת קולות. כשהיא בשורות ארוכות היא קרובה לדיבור החי, ועדיין מהפכת אותו מן החולין. כשהיא בקצרות היא מסכסכת את הדיבור החי, עושה בו מלחמות, חוטפת ממנו סופי משפטים, תחיליות מחשבה, מערבלת הגיונות, עושה טפלים לעיקרים וההפך, משמיעה קולות זרים, עתיקים, כאילו משהו נחלץ מעצמו והוא כולו אוזן. שומעת וחירשת בו בזמן.
המשוררת קוראת