אולי הלילה
לִפְנֵי נְפֹל שֵׁנָה עַל עַפְעַפֶּיךָ,
כְּשֶׁיּוּטְלוּ צְלָלִים רַכִּים בֵּין הַקִּירוֹת,
אַחַת מִצַּלְעוֹתַי –
תִּמְצָא בֵּין נוֹצוֹת הַפּוּךְ וְהַכְּסָתוֹת
אַחַת מִצַלְעוֹתֶיךָ
וְיַחַד תִּהְיֶינָה
עִיר מִקְלָט.
הַלַּיְלָה
בָּשָׂר מִבְּשָׂרְךָ וְעֶצֶם מֵעַצְמִי
יַעֲנוּ לַשֵּׁם אָדָם.
ההקשבה לגוף, לנפש, לזמן, לזיקות ביניהם ולתמורות ההדדיות המתחוללות בהם, עומדת במרכזם של 31 השירים והמחזורים שב"תהום להיאחז בה". בית, אלוהים, נשיות, זוגיות, הורות ואהבה נבחנים מחדש דרך שתי פריזמות עיקריות: היומיומי והשגרתי, ופרשנות לטקסטים ולמושגי יסוד יהודיים ושיחה מורכבת עד עימות עימם, וכך, לכל אורכו של הספר המרחק בין השמיים והארץ נמתח ונרפה, קטן וגדל חליפות.
"בתאל קולמן היא קול חשוב בספרות העברית החדשה. הניסיון לתייג אותה בכל הקשר יהיה עוול כלפי השירה שלה: היא כותבת שירה שאפשר לכנותה "דתית" משום שנקודת ההתייחסות שלה יונקת מהעולם הזה; אך שפת הדיבור שלה היא חילונית, וכך גם נקודת המבט שלה על המציאות. היא כותבת באומץ שירה נועזת, אישית, חשופה, אינטימית, גופנית וארוטית מאד, בלי לגלוש למציצנות או לבנאליות. כבת בית בשני העולמות, הדתי והחילוני כאחד, היא זוכה למנעד מילולי יוצא מן הכלל, לפרשנות אישית מרתקת: לא רק של מדרשי חז"ל או פסוקי תורה, אלא בעיקר ביחס למקומה של אישה עצמאית ועמוקה בחברה דתית וישראלית, שכמו המשוררת – מחפשת כל הזמן את מקומה.
בכוח השירה הנדיר שלה נותנת קולמן קול למצוקה מוכרת אך לא מדוברת מספיק, ייסורי העקרות והציפייה לילד. היא כותבת שירה אמיצה ועמוקה המתארת את החוויה כפריזמה דרכה נשבר אורו של העולם לאלפי רסיסים של אהבה, של קשר זוגי, של מציאות חברתית, של ילדוּת וילדים. מִמציאות של אין נורא והעדר לידה נולדת התבוננות בעולם חדשה, מלאת חיים, בעולם. גם שירי האימהות שבספר ראויים להתבוננות מיוחדת, משום שקולמן מצליחה לתאר את החוויה האוניברסלית בצורה רעננה, עמוקה ומיטיבה, וגם שיריה העוסקים באהבה או בחוויות היומיום – שאלה ואלה מלאים במים חיים. זהו קובץ עמוק ומרגש של משוררת שתתפוס ללא ספק מקום חשוב בשירה העברית הצעירה, ויש לברך על הוצאתו הקרבה לאור". (בַּכֹּל סרלואי)
בתאל קולמן (1985), ירושלמית ואם לנטע ולשקד היא משוררת, עורכת ועיתונאית. בוגרת כיתת השירה של "משיב הרוח" ולומדת לקראת תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית. שיריה פורסמו ב"משיב הרוח", "מקור ראשון" ו"כתובת". "תהום להיאחז בה" הוא ספר שיריה הראשון.
בתאל קולמן
כשאני מוצאת את המילים שאותן אני מחפשת או כשהן נגלות לי בעצמן מרצונן החופשי אני הופכת ולו לרגע אחד לאדם שלם יותר. בתוך כל הרעש שבו אנחנו חיים, או לפחות אני, שעובדת כעיתונאית במערכת חדשות, בתוך כל הצעקות שהעולם הזה צורח, הכתיבה היא אחד מאותם איים בודדים של שקט, בלעדיה הייתי אדם שפוי פחות.
בנקודת הזמן הנוכחית שבה אני כותבת את הדברים, אני עסוקה יותר מתמיד בחיבור בין מילים לצלילים. שתי שפות שונות שפועלות אחרת בעולם ופועלות אחרת על הנפש, שכאשר הן מתחברות במדויק קורה כנראה הפלא הגדול ביותר בעולם. כאשת מילים שחוזרת לעולם המוזיקה אחרי כמה שנים טובות של שקט חצי כפוי חצי בחירי, החיפוש הזה מסובך לי. לא מוכנה להתפשר על מילים. מכירה מוסיקאים שמילים עבורם הם בעיקר סאונדים, אבל אני לעולם לא אשמע מילה רק כסאונד. מילה היא קודם כל משמעות.
בשירה הכתובה יש אינטימיות שאני לא יודעת אם יש אמנות אחרת שיכולה להתחרות בה. משורר, ספר, אור מנורה, שקט והקורא שאוזניו וליבו כרויים בחשכה. פגישות ליליות במחלפי הנפש. כך לפחות אני מכירה את זה.
ואולי הדבר המשמעותי ביותר בשבילי בשירה טובה זה שהיא חפה מדאווינים. היא הבחורה שעשויה מהחומר הכי יומיומי ויחד עם זה יכולה להיות הכי נשגבת.
המשוררת קוראת