אל תעשה מזה ענין | עמרי שרת

הָעוֹלָם לֹא רָעַד כְּשֶׁאֱלֹהִים
יָרַד אֵלַי מִן הַשָּׁמַיִם בְּסַעֲרַת
אֵשׁ רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן שָׂרַף
אֶת הַשָּׁמַיִם שָׂרַף אוֹתִי שָׂרַף
הִסְתַּכֵּל לִי בָּאָדֹם שֶׁל הָעֵינַיִם
אָמַר, תַּמְשִׁיךְ
וְחָזַר כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא

(השיר הפותח את הספר)

מרחבים מרחבים מרחבים

"אֶת כָּל אֲשֶׁר לִי נָתַתִּי בְּבַרְזֶל. נָתַתִּי בַּבַּרְזֶל הַמְלֻבָּן." (פנחס שדה)
אָז טָרַקְתִּי תַּחְתַּי אֶת הַיָּם
כִּי שָׂבַעְתִּי שִׁצְפּוֹ וְקִצְפּוֹ.
נִתְאַוֵּיתִי מָקוֹם מְסֻיָּם
לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן, אַךְ לֹא פֹּה –

וְכָךְ, פְּתִיל דַּעֲתִי הָרָפֶה
הִתְלַחֵךְ בִּי הָלֹךְ וּבָתֹק,
וְנִשְׁבַּעְתִּי לִנְגֹּס בִּמְלֹא פֶה
עוּגִיּוֹת הַבַּרְזֶל הַמָּתוֹק;

וְיָצָאתִי עֵירֹם לִדְרָכַי
וְחָזַרְתִּי לָבוּשׁ תַּכְרִיכִים –
וְאָהַבְתִּי מְאֹד תַּכְרִיכַי
כִּי הִזְכִּירוּ מַשָּׂא הַדְּרָכִים.

אָז נָגְסוּ בִּי בִּמְלֹא חִיּוּכָן
עוּגִיּוֹת הַבַּרְזֶל הַנָּדִיב.
מַתִּי נָבוֹךְ, אַךְ מוּכָן
לֵהָרֵג, סוֹף כָּל סוֹף, בַּעֲדִי.

אשכבה

לְכִי לַעֲזָאזֵל, יָעֵל זְעִירָא.
לְכִי לַעֲזָאזֵל מִבְּחִינָתִי.
כַּאֲשֶׁר לָקַחְתְּ אוֹתִי הַָעִירָה,
מֶה חָשַׁבְתְּ לָךְ כְּשֶׁלָּקַחְתְּ אוֹתִי

וּבָאֵדִים שֶׁל נְשִׁימוֹת הַיַּיִן
קֵרַבְתִּי אֶל פָּנַיִךְ אֶת פָּנַי,
מַה לַּעֲזָאזֵל חָשַׁבְתְּ לָךְ, בְּחַיַּיִךְ,
כְּשֶׁנִּשְׁקַף הָאשֶׁר מֵעֵינַי? –

אַתְּ לֹא רָאִית אֶת זֶה נִגְמָר אַחֶרֶת.
הֲרֵי וַדַּאי אֵינֵךְ כָּזֹאת פְּתָיָה.
אַתְּ יָדַעְתְּ הֵיטֵב מָה אַתְּ בּוֹחֶרֶת,
אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב מַה שֶּׁהָיָה:

אַתְּ יָדַעְתְּ: בְּהִקָּרַע הַחֶבֶל
יֵשׁ רֶשֶׁת הַצָּלָה מִן הַמּוּכָן
רַק לָךְ. וְלֹא עִנְיֵן אוֹתָךְ הָאֵבֶל,
אָמַרְתְּ: "לַעֲזָאזֵל עִם הַמִּבְחָן

שֶׁיִּכָּפֶה עַל בַּעַל הַכַּרְבֹּלֶת
אֲשֶׁר מַמָּשׁ כָּעֵת פּוֹרְעוֹת יָדַי".
לֹא עִנְיְנָה אוֹתָךְ הַמְעַרְבֹּלֶת,
מַדּוּעַ תְּעַנְיֵן אוֹתָךְ, וַדַּאי,

אֵין סִבָּה שֶׁתִּדְאֲגִי לִטְבֹּעַ
כְּשֶׁלָּךְ הָיָה לְאָן לְהִסָּחֵף.
בֵּינֵינוּ, לֹא יִהְיֶה נִמְהָר לִקְבֹּעַ:
יָדַעְתְּ הֵיטֵב שֶׁאֶשָּׁאֵר יָחֵף

וּבְכָל זֹאת לָקַחְתְּ אוֹתִי הָעִירָה.
אֲנִי מֵבִין הֵיטֵב עַל מִי וּמָה.
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, מָרַת יָעֵל זְעִירָא
חִפַּשְׂתְּ וְגַם מָצָאת כְּלִי נְקָמָה

שֶׁיְּשַׁקֵּף תְּמוּנַת מַרְאָה מַכְאֶבֶת
לַגֶּבֶר שֶׁלְּרֶגַע לֹא עָזַבְתְּ.
לַעֲזָאזֵל, כְּלָל לֹא עִנְיֵן אוֹתָךְ הָאֵבֶל
שֶׁל בַּעַל הַכְּמִיהוֹת אֲשֶׁר סָחַבְתְּ

לְיַיִן אַפְלוּלִי הֲלוּם סְחַרְחֹרֶת
כָּל עוֹד הוּא יְסַפֵּק אֶת הַסְּחוֹרָה.
וְהוּא, הוּא לֹא רָאָה אֶת הַנְּסֹרֶת
כַּאֲשֶׁר נִסַּרְתְּ אֶת הַקּוֹרָה

שֶׁעַל גַּבֶּיהָ מִמֵּילָא יָשַׁב רָעוּעַ
(זֹאת כְּבָר אַשְׁמָתוֹ, לֹא אַשְׁמָתֵךְ).
הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ עָמֹק הָיָה שָׁקוּעַ
בַּחֵיק שֶׁלָּךְ, לִשְׁאֹף נֶחָמָתֵךְ,

לִשְׁאֹף אֶת הַמַּרְפֵּא מִמַּר־הַנֶּגַע,
וּבֵין הַנְּשִׁיקוֹת כָּבַשׁ גִּחוּךְ
מֵחֹסֶר אֱמוּנָה שֶׁכָּךְ בִּן־רֶגַע
גּוֹרָל נִלְעָג יָבוֹא כְּדֵי הִפּוּךְ –

אוֹי, כַּמָּה הוּא צָדַק, יָעֵל זְעִירָא:
אַתְּ הֲרֵי שִׁקַּרְתְּ מִבְּרֵאשִׁית
כַּאֲשֶׁר לָקַחְתְּ אוֹתִי הָעִירָה.
הִרְוַחְתִּי אֶת הַזְּכוּת לְהַאֲשִׁים:

אַתְּ רָצִית מְעַט קִנְאָה מִמֶּנּוּ
וּמִלְּכַתְּחִלָּה לֹא הָיִיתִי הַסִּפּוּר,
וּמִלְּכַתְּחִלָּה לֹא הָיָה דָּבָר בֵּינֵינוּ.
אֶפְשָׁר כְּבָר לְהָסִיר אֶת הָאִפּוּר

וּבִלְעָדָיו, גְּבִרְתִּי, אַתְּ מְכֹעֶרֶת.
תִּשְׁעָה קַבִּין כִּעוּר בְּכַף יָדֵךְ.
לְכִי רְאִי חַיִּים עִם גֶּבֶר, גְּבֶרֶת.
אֲנִי מֵרִים כּוֹס יַיִן לִכְבוֹדֵךְ.

מֶרֶד

אוּלַי עַכְשָׁו אֵלֵךְ לִישֹׁן. עָיַפְתִּי קְצָת
מֵהַיָּדַיִם הַקְּצָרוֹת אֲשֶׁר מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת
לְצַד גּוּפִי, יָמִים בְּלִי מַטָּרָה, לֵילוֹת
שֶׁמְּרַצְּדוֹת מִלִּים עַל פְּנֵי הַצָּג. אוּלַי
הִגִּיעָה הַשָּׁעָה. אוּלַי אוּלַי. אוּלַי
כְּבָר לֹא תַּגִּיעַ לְעוֹלָם. עַל יְמִינִי
צְלוֹחִית רֵיקָה אֵין בָּהּ פְּתִיתִים, אֲבָל
גַּם כֹּחַ אַיִן לִשְׁטִיפָה. וְלִשְׂמֹאלִי
אֵין שׁוּם דָּבָר. אוּלַי אֵלֵךְ לִישֹׁן עַכְשָׁו,
אוּלַי עָבְרָה כְּבָר הַשָּׁעָה וְאֵין עוֹד
טַעַם לְנַסּוֹת לִישֹׁן. וְאֵין יְכֹלֶת
לְהַפְסִיק לִגְלֹל עַד אֵין תַּחְתִּית
כְּסִיזִיפוּס בְּשַׁעֲתוֹ, אוּרוֹבּוֹרוֹס
שֶׁרֵאשִׁיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד וְאַחֲרִית
רֹאשׁוֹ יָשׁוּף רֹאשׁוֹ. אוּלַי עַכְשָׁו
אֶנְשֹׁם עָמֹק, אֶקְרָא בִּשְׁמִי, אַקְשִׁיב
לַנְּשִׁימוֹת. אַחַת אַחַת. אַחַת וּשְׁתַּיִם
כֵּן, אֲנִי עוֹד חַי בֵּינְתַיִם, כֵּן, אֲנִי
רַשַּׁאי. יָדַי אָמְנָם קְצָרוֹת, אֲבָל
זֶה לֹא נָכוֹן שֶׁכֹּחַ אַיִן. זֶה
לֹא נָכוֹן, הִנֵּה: הִנֶּנִּי
קָם מֵהַכִּסֵּא, הִנֵּה
הַצָּג נִסְגָּר, וּבְיָדַי
כִּגְבִיעַ חֵרוּתִי
בַּדֶּרֶךְ לַכִּיּוֹר
צַלַּחַת שֶׁל
פְּתִיתִים

סֻלָּמוֹת וַחֲבָלִים

כְּשֶׁהָיִיתִי בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע הָיִיתִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
הַיּוֹם אֲנִי בֶּן עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
כָּל יוֹם שֶׁעוֹבֵר וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי.
שָׁנָה אַחַת לֶאֱהֹב אִשָּׁה
שָׁנָה אַחַת לְקָלְטוֹ בְּרַחְמָהּ
הָאִשָּׁה שֶׁאָהַבְתִּי נִשְׁכְּחָה זֶה מִכְּבָר
גַּם הַיּוֹם אֶשְׂתָּרֵעַ בַּחשֶׁךְ עַל הַמִּטָּה הַכְּבֵדָה
הַיּוֹם אֲנִי בֶּן עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע וַאֲנִי בְּמֶרְחַק שְׁנָתַיִם מִבְּנִי

"אל תעשה מזה ענין" הוא יומן מסע פואטי המסכם עשר שנים של מאבק לחירות נפשית ולהתגברות על הפרעות חרדה. מצד אחד, השירים בספר הביכורים של עמרי שרת, הם רישומים של רגעים שונים במסע הזה, על פחדיו, תקוותיו, יאושו, והעקשנות לוותר ואף להשמיד את כל היש ולהמשיך ללכת. מצד אחר, איכותם יוצאת הדופן של השירים הופכת את המסע לשיחה מתמשכת, מעמיקה והולכת עם מכמני התרבות העברית. תיעוד המסע, בין השאר, מזמין את הקוראים לצאת למסעותיהם ולהיאבק על חירותם. שיריו של עמרי שרת נושאים משא של אחריות שהמשורר מציע לקוראיו.

"אל תעשה מזה ענין" נבדל משלל ספרי השירה הרואים אור חדשות לבקרים, בין השאר, בוירטואוזיות הסוחפת בריתמוס, בחריזה ובמרחבי המרקמים המוזיקליים בשירים, כמו גם במגוון התמוני העשיר במטאפורות ובדימויים, כגון "אֶת קִנְאַת הָאֶגְרוֹף הַמַּכִּיר אֶלֶף קִירוֹת וּמַכּוֹת", "עוּגִיּוֹת הַבַּרְזֶל הַנָּדִיב" או "לְיַיִן אַפְלוּלִי הֲלוּם סְחַרְחֹרֶת". מתוך סחרחרת התזמור ואינספור הדימויים בוקע קולו הייחודי של המשורר, הכואב וכושל ונופל וקם ונופל אפיים. הפאתוס נסדק תדיר בעזרת אירוניה חריפה וחדה כתער והאישי, החדפעמי והפנימי נחשפים והולכים.

שרת משוחח עם אינספור רבדים ביצירה העברית: הוא מצטט את דוד אבידן כמו גם שיר של עלמה זהר. לכמה מן השירים הוא מוסיף מוטו, בו הוא מצטט משיריהם של פנחס שדה, לאה גולדברג, יונה וולך וחמוטל בר-יוסף – לצד פסוקים מספר דניאל או מבראשית. לפנינו פלא נדיר של משורר צעיר ובקי בשירה העברית, בתפילה, בגמרא, בשירה חדשה, במקרא ובפירושים.

הקול הזה, קולו של המשורר, הוא חמקמק ורב רבדים. כמעט מבלי משים משלבים הקולות הדוברים בין ההגותי לאישי, בין הפרטי לאנושי, בין הפואטי לפילוסופי, בין הווידוי להרהור.

"אל תעשה מזה ענין" הוא ספר ביכורים נדיר ורב יופי, יחיד במינו, זוהר וכואב מאין כמוהו.

כתב יד

 

ביקורות נוספות

ביקורת של המשוררת צביה ליטבסקי במוסך

ביקורת של אלי הירש, ידיעות אחרונות

ראיונות

שיחה עם שלומי חתוכה, בתוכניתו "ברית מילה" בתאגיד "כאן".