אמנות זה | לאה פילובסקי

אמנות זה

לִצְעֹק אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם,
כְּשֶׁמֵּת יַקִּירֵנוּ
שֶׁשְׁמוֹ בִּכְלָל רָנִּי, אוֹ שַׁי.

ספרה הראשון של לאה פילובסקי, אינו ספר ביכורים. "אמנות זה" הוא ספר בשל הכתוב ביד בוטחת וערוך משירים שנכתבו במשך כשמונה עשרה שנות יצירה ססגונית, עתירה ומורכבת.
משוררת "אמנות זה" ממוקדת בקשר הגורדי המורכב שבין אדם, אמנות ואמונה. היא קופצת ראש למים העמוקים של השירה, אמיצה ובלי נשימה, מתעכבת במעמקים, דולה פנינים מטקסטים שקדמו לה ושוזרת אותם לענק מקורי, עשיר ונועז. פילובסקי מתבוננת, חדת עין ולשון בתהומות התודעה כמו גם בפרטי היומיום, מדממת במדויק, צועקת בשקט, בהומור ובה בעת – בגילוי לב מכמיר.  שירי "אמנות זה" מתבוננים בנושאים כמו ילדות, דת ואמונה, גאולה אישית, משברי נפש ואפילו עודף משקל, בלי להניח לצליל אחד של זיוף, של גלוריפיקציה לייסורים לתפוש מקום. השירים חפים מסנטימנטליות ומרחמים עצמיים גם כשהם נוגעים במוקדים בוערים של כאב ושל חמלה.
שירי "אמנות זה" עושים שימוש בסוגות שיר שונות, מפנטום ועד שיר-בפרוזה, תוך ויתור אמיץ על מסיכות, על קישוט, על הסתתרות ועל הצפנה לשם הצפנה.

על השירה

בשיר בפרוזה "אחיה של אחותו", החותם את ספרי "אמנות זה", ציטטתי את דבריו של המשורר הספרדי הגדול פדריקו גרסיה לורקה: "אינני אוכל, אינני שותה, ואינני מבין דבר אלא בשירה".
ומחד גיסא זוהי שירה בעיני, וזוהי שירת ספרי "אמנות זה" בעיני בפרט: לא לאכול, לא לשתות, ולא להבין דבר אלא בשירה. ואולם מאידך גיסא, שירה ושירתי ושירת ספרי הן גם דווקא כן להבין דבר שמחוץ לשירה, והוא האנושיות: הלחם שאינו בשרו של הגואל, היין שאינו דמו, שירת האמונה התמימה מתוך השברים, שירת האדם, שירת האישה.
ועוד אני אומרת: כל שירה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. והשירה נוצרה כדי לחיות בה ולא כדי למות בה.
בשיר "אשת הבוקר המאוחר" אני כותבת על "פילים שעורם/דק מן הדק ועצביהם חשופים". במידה מסוימת אולי שירה היא עבורי סוג כזה של פילים – כאלה שאמנם חשופים לכאב, אך גם ליפי העולם.

אשת הבוקר המאוחר

לוּ בֶּרְטוֹלְט הָיָה רוֹאֶה אוֹתִי אוּלַי הָיָה מֵבִין
שֶׁמִּלְּבַד שִׁבְעַת הַפִּילִים הַפִּרְאִיִּים
וּמִן הַפִּיל הַשְּׁמִינִי הַמְּבֻיָּת
יֵשׁ פִּילִים שֶׁאִישׁ אֵינוֹ סוֹפֵר. פִּילִים שֶׁעוֹרָם
דַּק מִן הַדַּק וַעֲצַבֵּיהֶם חֲשׂוּפִים, בְּעֶצֶם
אֶת מִי אֲנִי מְנַסָּה לְרַמּוֹת, הוּא לֹא הָיָה
מֵבִין דָּבָר. גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי מְבִינָה. אֲנִי רַק יוֹדַעַת
שֶׁעַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים אֶהָרֵג וְלֹא אֶעֱבֹר:
עַל שְׁפִיכוּת דָּמִים עַל גִּלוּי עֲרָיוֹת וְעַל עֲבוֹדָה זָרָה.
וְגַם עַל שִׂנְאַת חִנָּם הַשְּׁקוּלָה כְּנֶגְדָּם. נוֹלַדְתִּי בַּבֹּקֶר הַמְּאֻחָר.
הַמְנַתֵּח נִתְקַע בִּפְקַק תְּנוּעָה, מֵאָז אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת בָּעוֹלָם
חַסְרַת שַׁחַר

 

לאה פילובסקי

כתב יד

 

המשוררת קוראת

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: