הבל יתן לך נשיקה | נורית זרחי

ככל אמנות, אם התמכרת לה

כְּכָל אָמָּנוּת, אִם הִתְמַכַּרְתָּ לָהּ,
אִמִּי הִשְׁתַּכְלְלָה בִּכְתִיבַת מִכְתָּבִים.
מְסִיטָה אֶת גִּזְרוֹת הַסְּבִיבוֹנִים מִשֻּׁלְחָן הַמִּטְבָּח
(אָדוֹן נִכְבָּד, לְצַעֲרִי לֹא אוּכַל לְשַׁלֵּם הַחֹדֶשׁ, בַּעֲלִי),
הִיא מְעִיפָה מַבָּט צִיפָּרְנִי בַּיוֹשֵׁב מוּלָה,
כְּעָגוּר פָּצוּעַ וְדִבּוּרוֹ נַהֲמָה נְבוּבָה,
שׁוֹקֶלֶת אֶת אֵיכוּת הַתֵּאוּר: מְצִיאוּתִי אֲבָל לֹא מִדַּי.
(מְטֻפֶּלֶת לְבַד בִּשְׁלֹשָׁה יְלָדִים רַכִּים)
גַּם בִּי? לְהָפִיס אֶת לִבָּהּ
אֲנִי מוֹתַחַת תַּלְתַּל בִּרְאִי הַצֵּל.

עֶרֶב פּוֹלֵשׁ לַמִּטְבָּח מִמַּמְלֶכֶת בְּמַמְלֶכֶת הֶחָצֵר
וְכוֹכָב חָלוּץ בּוֹדֵק אֵיךְ לְהִסְתַּפֵּק בַּהֶכְרֵחִי.
בְּדִיּוּק שֶׁל מוֹרָה הִיא מְהַדֶּקֶת אֶת הַבּוּל
וּמַעֲנִיקָה לִי אֶת זְכוּת הַשִּׁגּוּר.

זוֹ שֶׁהֶחֱשַׁבְתִּי תִּינֹקֶת וְהֵגַנְתִּי עָלֶיהָ
כְּדֻּבָּה מִפְּנֵי דְּרִישַׁת אַהֲבָתִי,
קַיִץ אַחַר חֹרֶף, עַכְשָׁו אַחַר עַכְשָׁו, עַכְשָׁו
עָלַי לְשַׁגֵּר אוֹתָהּ מִן הָעוֹלָם.
סְבִיב מִטָּתָהּ עוֹלִים כָּעֵת צִנּוֹרוֹת כְּשָׁרְשֵׁי אֲוִיר
וּמְחוּקַּת דִּבּוּר הִיא מְכַוֶּנֶת עֵינַיִם בְּכָחֹל קַדְמוֹנִי
לְעֵבֶר הַנְּיָר וְהָעֵט, כּוֹתֶבֶת בְּאוֹתִיּוֹת אֲוִיר:
"תְּנוּ לִי לָלֶכֶת בְּבַקָּשָׁה".

וַאֲנִי מַנִּיחָה לָהּ.

צילום: איריס נשר

"נורית זרחי היא בעיני מהחשובות והמקוריות ביוצרות וביוצרים החיים ביננו היום. התארים "חשובות ומקוריות", שעלולים להיתפס כחלולים, רחוקים מלמצות את היקפה, עומקה וריבוי פניה, של עבודתה של זרחי, שבעשרות רבות מאד של ספרי שירה, ספרי ילדים, פרוזה ומסות, הצליחה להעמיד בתרבות שלנו לא פחות מאשר קוסמוס. מעטים היוצרים, אם בכלל, שניתן להגיד עליהם דבר כזה: שהעמידו קוסמוס לשוני ורוחני- יבשת לעצמה – בתוך היבשת שהיא הספרות הישראלית.

לעיתים קרובות אני חושבת על כך שבחברה הישראלית מתהלכים לא מעט קוראים שהקוסמוס שיצרה זרחי מלווה אותם מילדות ועד בגרות ואפילו עד זיקנה ושיבה(אם לא קראו בעצמם את ספרי הילדים המופלאים שלה, הלוא הקריאו אותם לילדיהם). הם גדלים איתו ובתוכו, ובאמצעותם מוקרנת אליהם כמעט תמיד האפשרות, לא רק מהי הספרות ומהי העברית, אלא מה הספרות והלשון העברית יכולות להיות. כמעט תמיד מקופלת בספריה של זרחי – לילדים או למבוגרים – האפשרות המרצדת, המכונפת, מליאת ההומור, העומק הטרגי וכוח ההמצאה, שמסמנת עבור קוראיה, הרחבה מרגשת של גבולות הנפש של היחיד הישראלי, וגבולות המקום שבו הוא חי. ואם מדובר על "מקומיות" – אין אולי מקומית מהיצירה הכתובה של זרחי ואין, מצד שני, אוניברסאלית ממנה. ספרי הילדים שלה, ששוברים את החציצות וההבחנות המקובלות בין כתיבה לילדים לכתיבה למבוגרים, עומדים בעיני לצד המיטב שבספרות הילדים העולמית לדורותיה, ואילו שירתה המופלאה "למבוגרים" טבועה באותו חותם של חד פעמיות וכתב נפש ויד ייחודי, על עולם דימוייו הייחודי, שיוצר את אותו קוסמוס רחב, עמוק,מסתורי ועשיר עד אין קץ, שאותו בנתה ובונה זרחי .

אם מותר לי להעיד על עצמי, קשה לי לדמיין את חיי הכתיבה והקריאה שלי, בלי הנוכחות של הקוסמוס הנמשך מנורית זרחי והנוצר על ידה. עבורי, מסמן המגדלור הזה שמהווה כתיבתה ועולמה, את אחת הדרכים המרתקות ביותר לחוות ולהבין את הזיקה ביני לבין הלשון העברית, וביני לבין המציאות הישראלית. דווקא משום שהקוסמוס של זרחי מתבונן ופוגש את המציאות הזו במהופך, כשהוא מעמיד אותה על ראשה או על ידיה, הוא מחדיר בקוראיו את התובנה היקרה והנדירה, של איך ראוי לראות אותה "ישר". עין בעין.

אין ראויה מיצירתה של נורית זרחי לפרס הזה, משום שבעיני, מתן הפרס ואות הכבוד ליצירתה הגדולה של זרחי, הוא בראש ובראשונה, אות כבוד שמעניקה התרבות הישראלית לעצמה".

רונית מטלון

תל-אביב, אפריל 2013

רשימה של אמיר בקר ב"הארץ" על הספר

שירים מוקלטים

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: