על פי | נמרוד מתן

מַרְסֶלוֹ הַיָּקָר מֵת אֶתְמוֹל פִּתְאֹם וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ
לְהַעִירֵךְ בִּנְשִׁיקָה אוֹ בְּלִטּוּף אוֹ בִּטְפִיחָה עַל שֶׁכֶם אַךְ
כְּשֶׁבָּאתִי אֵלַיִךְ מִמְּרוֹם קוֹמָתִי וְלא פָּקַחְתְּ עַיִן בְּשָׁכְבֵךְ
קְטַנָּה רַק שָׁאַלְתְּ: אַבָּא שֶׁלִּי? וְאָמַרְתִּי: לֹא לֹא וְהִמְשַׁכְתְּ
כְּהֵד: לֹא לֹא לֹא לֹא… לֹא מַרְסֶלוֹ
כָּךְ בְּשָׁכְבֵנוּ אָנוּ שׁוֹאֲלִים אַבָּא שֶׁלִּי וּבְעָמְדֵנוּ אָנוּ
אוֹמְרִים לֹא לֹא וּבְשָׁכְבֵנוּ אָנוּ עוֹנִים לֹא מַרְסֶלוֹ לֹא
לֹא לֹא וּבְקוּמֵנוּ אֵינֶנּוּ עוֹד אָנוּ כְּשֶׁהָיִינוּ פַּעַם
בְּסִמְטַת גַּן-מֵאִיר בַּדִּירָה שֶׁל מַרְסֶלוֹ קוֹמָה 1 רוֹקְמִים
חֲלוֹמוֹת יְקָרִים בַּמִּטָּה שׁוֹכְבִים שׁוּב וָשׁוּב
בְּלִי הַכָּרָה וּבְלִי דַּעַת
וּבָנֵינוּ הַקְּטַנִּים מְמָאֲנִים לְהַאֲמִין: מַרְסֶלוֹ לֹא
לֹא מַרְסֶלוֹ וְהִנֵּה הֵם מִתְגּוֹשְׁשִׁים שׁוּב לְפָנֵינוּ עַל
הַמִּטָּה וְאָנוּ פּוֹקְחִים עֲלֵיהֶם עַיִן כְּזוּג קֵיסָרִים עַל פִּי
אָבְדָנָם בְּלִי הַכָּרָה וּבְלִי דַּעַת

אפשר שאין דרך לתאר מהי השירה, שלא דרך שלילת אפשרות הפרפרזה. אפשר שאין דרך לתאר חיי אדם, שלא דרך שלילת האפשרות לחיות את חייו של אחר. ספר ביכוריו של נמרוד מתן, "על פי", כתוב, כשמו, מתוך נאמנות צרופה לשקילות בין הסגוליות של החיים לביטוי השירי שלהם. שירתו המקורית להפליא היא שירה, שהחיים אינם רק המושא שלה, כי אם בעת ובעונה אחת התנאי הקיומי שלה, והשירים המכונסים ב"על פי" עוסקים בחייו של המחבר כשם שהם עסוקים בהגחה מתוכם.

אף שמדובר ביצירת ביכורים, שיריו של מתן אינם שירים של מחבר אלמוני; הם תובעים להיקרא כביטוי של חיים המוצגים, לראשונה, לספרות. כנגד הזיהוי הרווח של הלשון הביוגרפית עם הפרוזה, השירה האוטוביוגרפית שב"על פי" מנסחת את הכתיבה אודות החיים כבעיה קיומית. במובן זה, שירתו של נמרוד מתן, כמו ההתוודעות לה, כרוכה במאמץ אֵתי ופרשני כאחד, הנובע מן השוויון שהיא מייצרת במיומנות עליונה בין השאלה "איך לחיות?" לשאלה "איך לכתוב?"                          (יונתן ורטהיים סואן)

 על הכתיבה

מתוך ראיון לעינת יקיר (אוגוסט 2014)

הנוסח המקראי אינו מותיר לרוב כל מרווח בין רגע ההולדה ובין רגע מתן השם. אלא שבמקרים ספורים, הוא מוסר פרטים מעטים נוספים מלבד השם: המקום היחסי של נושאו בתוך השושלת ומניין שנותיו. המקרה של נמרוד – נכדו של חם – הוא אחד המקרים יוצאי הדופן האלה:
וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְהוָה. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר
(בראשית, י' 8-10)

רש"י מאמץ את דברי מדרש בראשית-רבה וקובע את זמנו של נמרוד בתקופת ילדותו של אברהם בחרן. מדרשים שונים מוסיפים וכורכים את הציווי האלוהי "לך לך", ברדיפת אברם הצעיר על ידי המלך נמרוד, שאת פסלי אליליו העז אברם לנתץ.

הניגוד המהותי בין דמויותיהם של אברהם ונמרוד ניכר גם בנוסח ההצגה של נמרוד ובין נוסח הפסוק הפותח את פרשת לך לך. נמרוד "החל להיות גבור בארץ", ואילו אברם הצטוווה "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב 1). וכך, גם שמותיהם, או ליתר דיוק – תולדות מתן שמותיהם – מציגים שני קטבים מנוגדים ביחס למקומו של השם הפרטי בחייו של אדם, מרגע הולדתו, חסר שם, ועד להיותו חלק מן ההיסטוריה – שראוי להיזכר ולהיות מסופר על ידי רבים.

בין הולדתו של נמרוד ובין כניסתו אל ההיסטוריה, כלומר בין "וכוש ילד את נמרוד" ובין "הוא החל להיות גבור בארץ" לא עומד דבר (אף לא ו"ו החיבור). נמרוד הוא גילום מושלם של הרעיון שלפיו ההולדה ומתן השם אינן נפרדות ושבשם כבר גלומה במלואה ההיסטוריה העתידית הפוטנציאלת של נושא השם. שד"ל ואחרים אף מייחסים לנמרוד את בניית מגדל בבל: עד כדי כך "פוטנציאלי" הוא השם נמרוד, עד כי גם הדגם המובהק והאוניברסלי ביותר של "מימוש" היסטורי של חיים אנושיים, מגדל בבל, כבר גלום בו.

מהעיתונות:

ביקורת ב"הארץ ספרים". 

שירה מוקלטת

כתב יד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נמרוד מתן יליד ירושלים, 1971. מתגורר בת”א. מלמד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ובמדרשה לאמנות. "על פי" הוא ספר שיריו הראשון.

 

סדרת "כבר" לשירה נולדה מן הצורך לתת מקום לשירה איכותית, בשלה ולא מתפשרת, הפותחת נתיבים פואטיים, תמאטיים ולשוניים חדשים. שירה למיטיבי קרוא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: