חדש בכבר

ענת זכריה היא הזוכה בפרס לשירה ע"ש מנחם-מנדל דוליצקי לשנת תשפ"ב!

שירתה של ענת זכריה (נ' 1974) נוכחת כקול עצמאי, פורץ גבולות, שירה המתפלשת בעולם האנושי כמות שהוא. זהו דיבור שירי המודע לכוחו ומאמין בנחיצותו. ביטוי מובהק לכך הוא שירים המדברים בגוף רבים ("ואנחנו מקווים שיהיו לנו חיים"), כלומר המדברים בשם הציבור ואל הציבור.
חומרי השירים הם כאב וקושי. טעות, רעב, בדידות, קנאה, עומס, הגזמה וניכור ("ירח העולה על גדותיו בטלוויזיה"). בשיר אחד הדיבור הוא דיבור של טבועה שבלי ספק כבר אינה בין החיים, אבל עודה מדברת ("אך זה שאני לא טובעת", שואלת הטבועה). זבוב לכוד בענבר מייחל למלאך, שאילו יופיע – והרי לעולם לא יופיע – יוכל לאפשר לזבוב להילכד שנית. וכאילו לא די בצער הפרטי, בעניינים שבין אישה לעצמה ולנפשה, אפופה השירה הזאת במצוקה הפוליטית והחברתית של החיים ב"פלשתינה-אַי". א"י הופכת לקריאת כאב, והחיים – ההווה – הופך לשלד בכותרת ספרה האחרון, "עד עצם היום".
הרושם שעלול לעלות מתיאור קצר זה הוא של שירה טבועה, מובסת, אבל אין רחוק מכך. הנושאים האלה, ואחרים הדומים להם, נסחפים בשירתה של ענת זכריה באשד של כוח ביטוי, שהוא אשד מתנגד, שוצף ובמקרים רבים גם הומוריסטי. הוא מתנגד לא רק בכיכר העיר, אלא גם ברבדים אינטימיים של הקיום. הטבועה אינה טובעת מפני שהיא מדברת בעוצמה, והדיבור הוא גם נשימה, והירח העולה על גדותיו – הירח שהפך מוצר צריכה – ממוסגר וממילא ממוזער בשיר שלא מאפשר לו לזרוח במופעו הקיטשי. המוות מתקרב, אבל כשהוא "הסוס הטרויאני של המוות" הוא הופך למיתוס, וגם לסוס-עץ גדול, יפה.
ענת זכריה היא מבקרת מחול במקצועה, ואפשר לראות בשירתה ביקורת של ה-Danse Macabre של הקיום האנושי, ובייחוד הנשי, בישראל. ההישג של שירתה הוא בהעמדת מחול מול מחול, שירה מול עולם, עוצמה מול כוחנות, מחול שהוא התעקשות לנשום, לראות, לִחיות.

*
בנוסף לקבלת הפרס, תכהן ענת זכריה כ"משוררת הבית" באוניברסיטה העברית בירושלים למשך סמסטר ותלמד סדנה בשירה במסגרת התכנית לכתיבה יוצרת בשנת תשפ"ב.
פרופ' מיכאל סיגל, דיקן הפקולטה למדעי הרוח ברך את ענת זכריה על הזכיה בפרס.
בועדת הפרס כיהנו ראשת המכון לספרויות פרופ' אילנה פרדס, ראש התוכנית לכתיבה יוצרת פרופ' דרור בורשטיין, ראש החוג לספרות כללית והשוואתית פרופ' יואב רינון וראשת החוג לספרות עברית ד"ר תמר הס.

ספריה ב"כבר"

פלשתינה אי

בגלל טעות אנוש

הספרים הבאים בסדרת כבר: 

אֵין אִי / שי שניידר-אֵילת

שי שניידר-אילת. תצלום: בר גורדון.

 

 

 

 

 

אֵין אִי / שי שניידר-אֵילת

שפה, בית, משפחה, אהבה – איי תעתוע הולכים ושוקעים,

מהם ואליהם מפליגים שירי הספר. עיקרם תנועת ההפלגה

וכמיהה למסור את רשמיה. הספר נע בין צורות וקולות

משתנים ונד בין הארצי למופשט ובחזרה. מכלול השירים

בו, מדוברים מגרונה של אישה, רווי אש, אוויר, אדמה,

ציפורים וגעגוע – ותקווה לחוף מבטחים.

מתחיל גשם

עוֹרֵב עַל הַגַּג. עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם,

אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר בָּנוּ לַדְּבָרִים הַחַיִּים,

הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת

לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשָּׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת,

שֶׁיִּשְּׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח,

כִּי הַמְּחִצּוֹת בְּרֹאשֵׁנוּ (מַתְחִיל גֶּשֶׁם), וְשֶׁהָאֱמֶת שַׂקִּית

מִתְהַפֶּכֶת בָּרוּחַ, רִקּוּד רְפָאִים מִתַּחַת לַבַּיִת בַּבֹּקֶר,

לְמַטָּה, עַל הַכְּבִישׁ הָרֵיק.

אֵין אִי

הַחַיִּים, הוֹד רוֹמְמוּתֵךְ, הֵם כְּאֵב. מִי שֶׁאוֹמֵר דָּבָר אַחֵר,

מוֹכֵר מַשֶּׁהוּ: בֵּיצֵי דָּגִים, אֶצְבָּעוֹת מַרְצִיפָּן, כְּפָפוֹת

לִסְעוּדָה בַּגַּן – הָאַהֲבָה, יוֹר הַיְנֶס, הִיא עָשָׁן: הַפִּירָט

שֶׁשָּׁחַט אֶת אֲהוּבֵךְ נִשְׁעַן עַכְשָׁו עַל הַסִּפּוּן וּמְעַשֵּׁן.

וְהַצִּפּוֹר, זוֹ שֶׁחָמַדְתְּ מִכְּתֵפוֹ, עוֹמֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ, מְנַקָּה

אֶת נוֹצוֹתֶיהָ עַל בֶּרֶז הַמִּטְבָּח. וְאֵין אִי, רַק מַיִם,

הוֹד מַעֲלָתֵךְ, רַבִּים וְקָרִים, לַחְתֹּר וְלִבְלֹעַ. אֵין אִי,

רַק עַיִן, יְחִידָה, לִרְאוֹת בַּעֲדָהּ אֶת כָּל הַיָּם.        


בקרוב בסדרת כבר ספריהם של שי שניידר אילת, מיה טבת דיין, עמיחי חסון ולאה פילובסקי.

חזרו למלאי

הגיעו להוצאה, אחרי שנים בהן היו חסרים, ההדפסות הנוספות של שני ספרי כבר שאזלו:
"בגלל טעות אנוש" של ענת זכריה ו"עוד לפני" של טוביה ריבנר. להזמנות :

%d בלוגרים אהבו את זה: